שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' לי-היא מזון מהיר בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") בתאונת דרכים שארעה ביום 20/8/2010, בין רכב התובעת לבין רכב קטנוע בבעלות הנתבעת 1, המבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הקטנוע").

נהג התובעת העיד, כי נסע ברחוב דו סטרי ועצר את רכבו על מנת לבצע פרסה, בסמוך לכניסה לחניה הקיימת במקום, או אז בעודו בעצירה מלאה, נהג הקטנוע עבר משמאלו, פגע ברכבו ונפל. לדבריו, נהג הקטנוע החליק מהדלת האחורית של הרכב לכיוון החלק הקדמי.

נהג התובעת טען, כי היה עד, הולך רגל, במקום שראה מה קרה, אולם העד ששמו ופרטיו המלאים נזכרו בהודעת הנהג לחברת הביטוח לא זומן למתן עדות. כמו כן, אף שנהג התובעת טען שמסר גרסה במשטרה, לא הוגש החומר מתיק המשטרה. בנסיבות אלה, ומשהתייצבו שני הנהגים, לא מצאתי לנכון לדחות את הדיון על מנת לשמוע את העד.

נהג הנתבעים העיד, כי יצא מסניף הנתבעת 1, על מנת לבצע משלוח, נסע ישר או אז חסם לו רכב התובעת את הנתיב וכך ארעה התאונה. נהג הנתבעים תאר, כי מדובר בכביש דו סטרי בו יש קו הפרדה לבן, בשלב כלשהו נפסק קו ההפרדה הלבן ויש קו הפרדה מקווקו וכניסה לחניה, בשל כך שקו ההפרדה מקווקו בקטע זה נוהגים לבצע שם פרסה, שכן הכניסה לחניה מאפשרת רחבת סיבוב גדולה יותר. לדבריו, נהג התובעת החל לבצע את הפרסה וחסם לו את נתיב הנסיעה וכך ארעה התאונה. העד טען, כי לא יכל היה לדעת על הכוונה של נהג התובעת לבצע פרסה ולא יכל לעצור אף שניסה למנוע את התאונה. כאשר ב"כ התובעת חזר ושאל את העד בחקירה הנגדית על מה שארע שב העד וטען: "הוא היה במהלך הפרסה בעת התאונה, זה וודאי. הוא נכנס לנתיב שלי הוא חסם אותי"( עמ' 7 שורות 12-11).

דיון והכרעה

הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, לאחר שבחנתי את עדות הנהגים, סבירות גרסתם וכן את מתווה השטח כפי שתואר על ידי הנהגים, באתי לידי מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה.

נהג התובעת, אמנם חזר וטען, כי היה בעצירה מלאה בעת התאונה, אך לא שוכנעתי עד תום כי טענה זו נכונה וכי לא חסם את דרכו של הקטנוע. יתירה מכך, נהג התובעת ביקש לבצע פניית פרסה במקום שאינו מיועד לכך. ככלל פרסה ניתן לעשות בצומת פניה שמאלה כשאין תמרור האוסר זאת. גם אם ניתן לערכה במקום אחר, הדבר אמור להעשות באופן שאינו מסכן את התנועה ולא מפריע לנהגים האחרים בתנועה שוטפת בכביש. נהג התובעת עצמו העיד, כי עצר בנתיב על מנת לבצע את הפרסה שכן היו כלי רכב ממול. גם אם אניח שעצר והתאונה ארעה מעט לאחר מכן, הרי שיש להניח כי עצר בנטיה ומשכך חסם לנהג הקטנוע את הנתיב – לולא היה נהג התובעת עוצר, לא הייתה מתרחשת התאונה. אין חולק שנהג הקטנוע נסע בנתיבו כדין ונהג התובעת השים לפניו מכשול – אפילו בהודעתו לחברת הביטוח מציין נהג התובעת, כי הקטנוע ניסה לעקוף אותו משמאל. עקיפה משמאל מותרת במיוחד כאשר מדובר ברכב העומד בנתיב, העצירה באמצע הנתיב שלא בצומת על מנת לבצע פרסה, תוך עיכוב התנועה וגרימת הצורך לעקוף את רכב התובעת מסכנת את התנועה.

אחזור ואדגיש, כי לא סביר בעיני שנהג הנתבעים נכנס סתם כך ברכב התובעת, סביר יותר שרכב התובעת החל בביצוע הפרסה, הפתיע את נהג הנתבעים וכך ארעה התאונה.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה תביעתה.

משדחיתי את התביעה מחמת כך שלא הוכחה, אינני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ד, 19 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: